Europe

3 פברואר 2019 יום ראשון

בלילה ירד שלג כבד. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר התעוררנו משום מה, הצצנו החוצה ולא הצלחנו להוריד את העיניים מהשלג הנופל. עמדנו וצפינו בפתיתים היפים היורדים מהשמים. השלג שינה כל הזמן צורה וכיוון נפילה. פעם חזק יותר ופעם פחות חזק. מקסים ושקט מאד. שקט לבן.

מינוס שתי מעלות צלסיוס הבוקר. הכל לבן טרי. הכביש לבן, השבילים שהלכנו בהם יום לפני, הגגות, העצים שעל ההר הפכו לבן יפיפה. מהחלון עקבתי אחר דיירי הקרוואנים שמורידים שלג מהמכוניות שלהם. איש אחד מאתר הקרוואנים הלך עם שני כלבים ברצועות. כנראה לא רוצה שיתרחקו ממנו ממזג האוויר הזה. השלג לא מפסיק לרדת.

מוזר לי שבהשכרת הרכב לא נתנו משהו להורדת שלג מהמכונית. כשם שנותנים צמיגים מתאימים מן הראוי שכם איזה מגב קטן או משהו כזה. מזל שאיתן הביא איתו מגב קטן. בנוסף למגב השתמשתי בשקית חצי נייר חצי ניילון מנשאר לנו מהנקניקים.

אחרי ארוחת הבוקר הטובה במלון עלינו חזרה לחדר ושוב תצפתנו על השלג היורד. קבענו להיפגש בשעה 10:00 בבוקר ולנסות לטייל במכונית. אבי רוצה עוד זוג שלייקס-מחזיק למכנסיים. יום ראשון החנויות סגורות שאלנו את הבחורה במלון היכן לדעתה אפשרי למצוא מחזיקי מכנסיים. היא רשמה לנו מספר אפשרויות ובין היתר אמרה שיש חנות ליד חנות הנעלים שקנינו ב Strobl . החלטנו שניסע על פי הדף שלה ורק נראה היכן החנויות וכך מחר נוכל לנסוע ולקנות בזריזות. חנות אחת לא מצאנו את הבניין אז בחרנו לנסוע לחנות הנעלים ב Strobl שם החננו את המכונית.

ראינו שהפסל הקבור בשלג "קיבל" כיפה לבנה והכתפיים כוסו בשלג. מפלסות השלג עובדות גם ביום ראשון. כמעט כל הזמן יורד שלג. הלכנו לבדוק אלו חנויות יש בהמשך הרחוב. כשהיינו ליד המכונית שלנו וכמעט נסענו משם, הגיעה מכונית, יצאה אישה ונכנסה לחנות שסמוכה לחנות הנעלים. זו חנות לצמר וחוטי גובלן וכד'. התברר שהאישה באה לקחת חוט תפירה – בשמחה הסכימה למכור לנו שלייקס. היה זה צירוף מקרים נחמד מאד.

המשכנו לנסוע לכיוון Hallstatt. הטמפרטורה היא מעלה אחת עם לחות גבוהה. יש טפטוף קל של שלג רטוב. הגענו למסלול הליכה מזרחי של האגם בכוונה להגיע למסעדה Obersee Seeraunzen שהיא אמנם סגורה בעונה הזו, אבל יש משם תצפית לאגם. נכנסנו לדרך מפונה משלג וצרה. לא ידענו האם כדאי להמשיך או לא. המשכנו עד לבית ששוכן ממש ליד המים. בקושי הצלחנו להסתובב בחנייה של הבית הזה. הגלגלים כוסו בשלג והיה צריך לפנות ולנקות כדי להמשיך. זה היה טפשי לנסוע עד כאן אבל העיקר שעבר בשלום.

ספסל

החננו את המכונית בצידי הדרך. המקום היחידי שהיה מפונה והלכנו ברגל חזרה למקום של המסעדה.

שמנו לב שמישהו כבר היה שם מקודם ולכן רואים שביל צר של הולך רגל – הלכנו בצעדיו בשביל עד שהחל טפטוף גשם.

איתן הולך בשביל הצר

Hallstatt מנגד

הצלחנו לחזור בזמן למכונית לפני שהגשם המושלג התחזק. אכלנו קצת מהנקניקים וגבינות שהבאנו איתנו והמשכנו לעיירה Hallstatt.

יש חניונים שפונו מהשלג ויש שלא. היה מספיק מקום חנייה בחניון. הופתענו מכמויות המבקרים בעיירה. גם אנשים פרטיים וגם קבוצות מלוכסני עיניים בכמות רבה מאד – לפחות 7 אוטובוסים היו בחניית האוטובוסים! אני לא יכולה לדמיין לעצמי מה קורה כאן בחודשי הקיץ, צריך להיות נורא להסתובב כאן.

חניון לא מפונה מהשלג

עשינו מסלול בין בתי שכונה דרך יער שמוביל למפל שזורם מההר. נאלצנו ללכת על הכביש כי דרכים אחרות לא פונו מהשלג. קשה להכיל את כל היופי הלבן הזה. לנו כמבקרים זה קסום ומדהים. לאנשים שחיים כאן לא קל. אין אלה חיים נוחים. ליד כל בית מונחים אתים גדולים מאד המשמשים לפינוי שלג משביל הגישה לבית והחנייה. רואים את כולם עובדים ומפנים. חיים במזג אוויר מושלג הם סיזיפיים בגלל הצורך בפינוי השלג, שוב ושוב.

ראינו כיצד הולכים עם כלבים בקור. הכלבים נראים עליזים ושמחים מאד ואינם מוטרדים מהקור.

עברנו גשר אבל לא ראינו את הנחל. היכן הוא? ואז הבנו. הנחל זורם מתחת לשלג. כנראה שיש קרח על הנחל ועל הקרח שלג. בדרך ראינו נטיפי קרח חמודים.

צילום מהגשר - הנחל מתחת לשלג

הגענו למקום שרואים ממנו את המפל.

אני ראיתי כאן את "יד אבשלום"

חזרנו לעיירה

הרכבל המפורסם של העיירה

שירותים ציבוריים כאן עולים 1 יורו. ממש גנבה. איתן שם יורו במכונה אבל השער לא נפתח (כניסה כמו בתחנת רכבת). מכיוון שהיה במצוקה החליט לחזור לימיו כספורטאי ובנחישות טיפס ודילג על המוטות שהסתובבו. כמעט שבר את הראש או משהו. בינתיים הגיעו עוד אנשים והזהרתי אותם שהמכונה לא בסדר. אז יצאה סינית – ליציאה המוטות הסתובבו כשורה. שאלתי אותה האם מכאן נכנסה או שיש דרך אחרת, כי חשבתי אולי יש מקום אחר להיכנס. היא הודתה שהיא התפלחה פנימה. היא קטנה ורזה והצליחה להשתחל. מכיוון שכל העניין המצב הזה הרגיז אותי העדפתי להתאפק. המשכנו למרכז העיירה, חשבנו למצוא שם בית קפה לשבת ולנוח ואולי גם למצוא שם שירותים, אבל בתוך בית הקפה הפתוח לא היה מקום מרוב תיירים.

בסוף לקראת היציאה מהעיירה מצאנו בית קפה. אמנם היה מלא אבל בדיוק התפנה שולחן וכך יכולנו לשבת לשתות ולנוח וגם ללכת לשירותים.

ברבורים וברווזים חמודים היו הכי נחמדים בעיירה הזו. התאכזבתי מ Hallstatt.

בארוחת הערב במלון Jena החמודה (מזכירה ומלצרית) שאלה היכן היינו כשסיפרנו לה על הסינים הרבים נכונה לנו הפתעה מעניינת. היא סיפרה והסבירה למה יש כל כך הרבה סינים בעיירה הזו. משנת 2012 מקימים בסין עיירת העתק ל Hallstatt!!! בדקתי באינטרנט ואכן יש טרנד כזה בסין של להעתיק מקומות מהעולם. איתן אמר שעוד מספר שנים הסינים יחשבו שהעיירה שהעתיקו היא המקור אז Jena אמרה שהם כבר עכשיו חושבים את זה. נשארתי פעורת פה מתדהמה על כל העניין הזה.

https://en.wikipedia.org/wiki/Hallstatt_(China)

https://www.mako.co.il/travel-world/magazine/Article-20bab06f666fc31006.htm

בארוחת הערב במלון הצליח איתן לשכנע אותי להתנסות בקינוח אוסטרי מסורתיSchmarrn Kaiser . זו מנת חתיכות פנקיק עבים עם ריבה.

אמא הייתה לפעמים משתמשת במילה Schmarrn כמילה לא יפה. בדקתי באינטרנט: המנה הגיעה מבית הקיסר פרנץ יוזף הראשון ואשתו אליזבת הידועה כסיסי. יום אחד סיסי ביקשה מהטבח שיכין קינוח שיפתיע את הקיסר. סיסי לא אהבה את הקינוח וסירבה לאכול אותו. פרנץ ג'וזף התבדח, "עכשיו תן לי לראות מה'שמרן' השף שלנו בישל." המנה ערבה לחיכו ואפילו אכל את המנה של סיסי.

סיפור נוסף הוא שפרנץ ג'וזף ואשתו נסעו בהרי האלפים ועצרו ליד בית האיכרים לארוחת צהרים .האיכר היה עצבני כל כך, שהוא זרק את כל המרכיבים המשובחים ביותר שהיו לו למחבת להכין פנקייק טעים, גרוע מכך, בשל עצבנותו וידיו הרועדות הוא טלטל את הפנקייק .בתקווה לכסות את הלכלוך הוא כיסה אותה עם ריבת שזיפים, למזלו הקיסר חשב שזה טעים.

אני יותר בדעה של הקיסרית סיסי בעניין המנה הזו. לא התלהבתי.

2 פברואר 2019 יום שבת

מינוס שתי מעלות צלסיוס.

התוכנית היום היא לנסוע לגרמניה למוזיאון Dokumentation Obersalzberg ליד Brechtesgaden

הנהיגה לאבי לא הייתה קלה. הכבישים המכוסים קרח בהחלט מלחיצים. מעבר הגבול לגרמניה לא מורגש. היה שלט פשוט עם האות D שרמז על מעבר מאוסטריה לגרמניה.

https://en.wikipedia.org/wiki/Dokumentationszentrum_Obersalzberg

איתן גילה את המוזאון הקטן הזה שנפתח בשנת 1999. המקום מראה את ההיסטוריה של אוברזלזברג בתולדות הנציונל-סוציאליזם. מוצג בצורה לימודית והרבה קבוצות תלמידים מגיעים לכאן. ראינו סרטון מאד מעניין ו"חזק" בגרמנית עם כתוביות באנגלית, בו הראו עדות של אנשי המקום מהתקופה של היטלר, בו הם מתארים כיצד היטלר ומעריציו השתלטו על המקום. תיאורים חזקים ומצמררים של הסגידה לאישיות של היטלר. מסופר כיצד אנשים היו לוקחים חצץ מהאדמה עליה היטלר דרך ומצמידים לליבם. מזעזע. הכריחו את בעלי הבתים והחוות למכור לו את ביתם. מי שהתנגד נשלח למחנה ריכוז. בשנת 1928 שכר היטלר בית באוברזלזברג ועד 1933 גורשו כל התושבים הקודמים וההשתלטות על כל הישוב הושלמה. כך הפך אתר הנופש הזה ל"איזור הפיהרר" והפך למושב שני של ממשלה לצד ברלין. התעמולה ניצלה את פנורמת ההרים הגרנדיוזית ביעילות בתקשורת כדי להציג את היטלר כפוליטיקאי קרוב לעם, ידיד של ילדים וטבע, שכן טוב, מדינאי דגול וחזון יחיד.

היה מאד מפתיע לראות את כמות האנשים שבאים לבקר במוזאון הזה. לא היה מקום בחניון בתשלום המפונה משלג ולכן חנינו על הכביש הראשי ללא תשלום, אחרי שמישהו אמר לנו שזה מה שהוא עשה. (בעצם החניה בחוץ היא לא חוקית כל כך אבל מי בודק בתנאים האלו) לא היה קר במיוחד. הרי שלג מפינוי השביל מונחים לצידי כל השבילים.

לפני הכניסה היה איש עם שני כלבים. כלב אחד קפץ בשמחה על חומת הקרח והחל לחפור בשלג ולזרוק שלג על השביל. מאד חמוד ומצחיק. כמובן שחשבתי בגעגוע על רייס שלנו ז"ל.

בזמן התשלום בכניסה קיבלנו דף הסבר מנוילן בעברית!

ישנה גישה לאחד הבונקרים. הבונקר ענק. הזכיר לנו אוניה גדולה עם תאים, משרדים וכל מה שצריך כדי לחיות מתחת לאדמה הרבה זמן. בונקר עמיד בפני התקפת גזים.

בכללי: האוויר יבש וזה מורגש ביובש בשפתיים ובשיער. חומות השלג לאורך הכבישים המפונים גורמים לכך שהראות מוגבלת לסביבה. מגיעים לצומת קשה לראות האם רכב מתקרב. נהיגה כזו מזכירה סוס שעיניו מכוסות כך שלא יכול לראות לצדדים.

מחממים מאד בתוך הבניינים ונהדר לצאת ולנשום את האוויר הצלול והנקי בנשימה עמוקה.

בדרך חזרה כלל לא הרגשתי שעברנו גבול מדיני.

ליד חלון הראווה של האומן

נכנסנו לסופר בSt. Gilgen להצטייד בנקניקים, גבינות ואגוזים וכד' והמשכנו לעיירה Wolfgang .

העיירה ריקה מאד. רואים קצת מטיילים, אבל כמעט כל החנויות סגורות וכך גם המסעדות ובתי הקפה. עשינו סיבוב רגלי ולשמחתנו ראינו את חלון הראווה עם גילופי העץ המדהימים של Karl Marbler בדיוק כמו שראינו בשנת 2003. נסענו לבית. המראה מבחוץ נראה פי שזכרנו, רק עם שלג. צלצלנו בפעמון אבל לא הייתה תשובה ואף אחד לא הופיע. קשה להאמין שהאומן הנחמד עודו בחיים כי הוא נולד ב26 ספטמבר 1930 – זאת סיפר לי אז – ביום ובחודש שלי.