באחד הביקורים החודשיים של איתן אצלנו במעלות, החלטנו שהגיע שוב הזמן לטיול
יחד באוסטריה והפעם בחורף אמיתי. יציאה בסוף ינואר בתקווה לחוות הרבה שלג. בתי
מלון שריינו בעזרת Booking.com כרטיסי טיסה וביטוח
בדיזנהוייז מעלות,
שהוכיחו את יעילותם מזה שנים (מימי הטיול של שנה באמריקה).
28 ינואר 2019 יום שני
מכיוון שאין היכן להשאיר את המכונית בנהריה ליד הרכבת, החלטנו לנסוע
עם המכונית שלנו לחניון טווח ארוך של נתב"ג. הנסיעה הייתה בלילה כך שנמנענו
מהפקקים. אספנו את איתן מראשון לציון והגענו בקלות ובמהירות.
הייתה לי בתכנית לקנות שואב אבק באל"מ דיוטי פריי בנתב"ג.
לא הצלחנו למצוא את החנות עד ששאלתי והתברר שהחנות הזו נסגרה לפני שבועיים!!! באופן
כללי כל הטרמינל 3 הזה לא מרגש אותי. אני לא אוהבת את האווירה כאן יחסית לשדות
תעופה אחרים בעולם. יבש ואין הרגשת עליזות ושמחה באוויר.
מכיוון שלא מצאו חן בעייני מחירי חבילות הסלולר חו"ל מפרטנר,
תכננתי לקנות סים אוסטרי בוינה. אבי שם לב לפרסומת בטרמינל של 019 והלכנו לבדוק
ואכן יצא שקנינו בארץ סים לנייד שלי. 160 ₪ לשמונה ימים – בדיוק זמן הנסיעה שלנו.
29 ינואר 2019 יום שלישי
בטיסת הבוקר שלנו היו רק 44 נוסעים (אוסטריין איירליין) כך שהטיסה
הייתה נוחה ומרווחת. אבי קיבל גערה מדיילת כי ענה לה לפני שאני הספקתי לענות, והרי
אני גברת וזה לא מנומס להתנהג כך!!! מה שנכון נכון שיילמד... בסוף יצא שפספסו אותו
ולא קיבל את הקפה שרצה. בכלל הצוות בטיסה הזו "חיפף" את העבודה.
משדה התעופה של וינה לקחנו את הרכבות התחתיות. בתחילה את S ואח"כ 3U. הופתענו שממש אין עם מי לדבר. אין דוכן
אינפורמציה או דייל, שיסביר כיצד להשתמש במכונות מכירת הכרטיסים. מה עושים אנשים
שאינם קוראים גרמנית או אנגלית? התברר לנו שבתוך וינה אנחנו נחשבים לפנסיונרים
(מעל גיל 63) ומקבלים הנחה משמעותית בנסיעה הציבורית. זה נחמד.
הגענו למלון Hotel zur Wiener Staatsoper המיקום שלו מצוין. מרחק הליכה מהמרכז. הגענו הרבה לפני זמן הכניסה לחדרים ובכל זאת הרשו לנו להניח את
המזוודות בחדר אחד שהיה כבר מוכן. החדרים מאד קטנים אבל נעימים ונקיים וחדרי
האמבטיה ושירותים עוד יותר קטנים, אבל בשביל יומיים במקום כזה זה בסדר לנו.
יצאנו לשוטט
בוינה. מטרה ראשונה הייתה למצוא את "הדג של מני". ולהלן הסיפור: בזמן
מלחמת העולם השניה, בערך בשנת 1941, בני הדודים של אמא שלי, ברני, מני וסילויה
הלכו עם הוריהם, לבקר את דוד פישר (אלמן מאחות של סבתא שלנו) שהתגורר בבית האבות
היהודי הסמוך למקום מגוריהם. מכיוון שלילדים הקטנים היה משעמם הלכו לשחק בבית
הקברות שבחצר בית האבות. מני הבחין בפסל מצבה מרשים בצורת דג. הלך לשאול למה יש
מצבה של דג? וכאן סופר לו שפעם היה דג שעמדו להכין אותו ביום שישי לכבוד השבת.
כאשר חתכו אותו קרא הדג "שמע ישראל". האנשים כל כך נדהמו ולא ידעו מה
לעשות. החליטו שאי אפשר לאכול אותו אחרי שקרא שמע ישראל וקברו אותו בבית הקברות
ובנו לו מצבת דג.
 |
| בית הקברות היהודי העתיק בחצר בית האבות |
עם הרכבת התחתית הגענו לאזור נהר הדנובה. יצא ותחנת הרכבת שתוכנן לרדת
בה נמצאת בשיפוצים ולכן נסענו עוד תחנה – וכך הגענו לתחנה בה דוד פיליפ, אח של
אמא, קפץ בזמנו (1938) על גג רכבת וכך הצליח להימלט מהנאצים שבאו לאסור אותו. זה
היה מרגש עבורי להיזכר, כי הייתי שם בביקור עם אמא במאי 1998. והגשר בו
אמא עמדה כילדה (1930) וראתה את גופת אחיה מרקוס צפה בנהר ....
 |
| תחנת הרכבת התחתית |
הלכנו לאורך הנהר כששלג מכסה את הדשאים ומגרשי המשחקים, צידי השבילים והמדרכות.
אין הרבה ציפורים בחורף. העורבים חזקים כתמיד. ראינו אישה מאכילה אותן
לגדות הנהר.
הלכנו עד שהגענו לבית. עד היום יש בית אבות
בבית ההוא. כלל לא שאלו שאלות ופשוט נכנסנו עברנו בלובי למרפסת. לצערנו הדרך לרדת
לבית הקברות היתה חסומה. הצלחנו לראות את הפסל ולצלם.
כשהמשכנו משם אבי שם לב לבניני הבטון הענקיים – אלו הבונקרים מימי
מלחמת העולם השניה שהיו מבצרי הנאצים להגנה נגד מטוסים. קשה להרוס אותם ולכן הם עדיין עומדים על
תילם כמפלצות בטון. החלטנו לגשת לשם. למעשה הייתה זו חזרה לגן שהיינו בו בסתיו
אוקטובר 2006 עם אמא שלנו ובני הדודים שלה, במסגרת כנס פליטי וינה שהוזמנו אליו.
המראה עכשיו היה שונה לחלוטין מאז. העצים בשלכת ושלג במרחב. היה מעניין לראות את
ההבדל בין הסתיו לחורף קר.
על הבונקר הזה רשום Never Again
יש שירותים ציבוריים כאן. לגברים היה חינם ולנשים חצי
יורו אבל להפתעתי מישהו לפני התחכם בהתחשבות ושם מקל בדלת כך שגם לנשים היה חינם...
הצחיק אותנו כשנוכחנו שאנחנו מסתובבים והולכים לכל המקומות שבעלי
הכלבים נוהגים ללכת עם הכלבים שלהם (וגם קצת עם עגלות התינוקות). שמנו לב שבכל
עגלות הילדים על הידיות מחוברות כפפות עבות כמו של מתאגרף. ההורה פשוט מכניס את
הידים לכפפות בזמן דחיפת העגלות.
 |
| ציפור קטנה שמופלא בעיני כיצד היא מסתדרת בקור החורפי הזה |
חזרנו למרכז ושתי דקות מבית המלון נכנסנו לאכול מרק ב Rosenberger Marktresaurant Wien, מסעדה שאיתן רגיל ואוהב אותה. הגשה עצמית.
אבל האווירה לא מצאה חן בעינינו. הוסיף לזה שהשירותים בתוך המסעדה עולה חצי יורו גם
לבאי המסעדה. מחזירים את הכסף בזמן התשלום על הארוחה אבל זה לא כתוב בשום מקום....
למרות שהשעה הייתה רק 15:00 הרגשנו כאילו שכבר ערב וזאת בגלל העייפות
מטיסת הבוקר. הלכנו ברגל למרכז ושמחנו לגלות שיש מקום במסעדה המפורסמת Figelmuler ואכלנו שניצלים ענקיים ומאד טעימים. למזלנו היה מקום במסעדה, כי בדרך כלל מלא כאן אנשים. בקיץ אפשרי רק עם הזמנה מראש. אחרי
שסיימנו את האוכל הרגשנו כאילו כבר עשר בלילה. ירד טפטוף של שלג קל בדרך חזרה
למלון.
שמנו לב בעיר וינה לשפה הערבית הנשמעת ולערביות כסויות הראש וכן
ליהודים דתיים. ראינו קבוצת ילדים בגיל בית ספר יסודי שהלכו עם מורות ברחוב.
חנויות עם בגדים ותחפושות ורשום באותיות לטיניות "פורים". יש שמות רחוב
באותיות עבריות. העיר יפה ונקייה עם בתים מענינים ויפים. חזית הבנינים נוקו וחלקם
נראים ממש חדשים למרות גילם המתקדם.
האוסטרים מעשנים המון ברחוב. בחדר המלון כשפתחנו חלון נכנס עשן
סיגריות מהעובדות שעמדו בחוץ ועישנו.
לאחר התארגנות ומנוחה קצרה בבית המלון, יצאנו בחושך למצוא מקומות
מתאימים לצילום לילה עבור אבי. מעלת צליוס אחת בחוץ. צילמנו ליד ואת האנדרטה נגד אלימות ופשיזם. היהודי
שמנקה רחוב במברשת כמו שהנאצים היו מכריחים בזמנו את היהודים המסורתיים. נזכרנו
שכשאמא ראתה את הפסל אמרה שהיא אכן עמדה בזמנו בצד וראתה כיצד זה קורה.
היהודי עם מברשת לניקוי המדרכה
 |
| ארמון הקיסרות |
בדרך למלון עברנו גם ליד קזינו. מלא שומרים מסביב. יפה לראות את
הלפידים הבוערים במרפסת של הקזינו.
30 ינואר 2019 יום רביעי
נהננו מארוחת הבוקר המצוינת של בית המלון כשלפתע נכנסה לי שיחת טלפון.
מזל שרק אשה אחת הייתה בארוחת הבוקר וכך לפחות לא הפרעתי ליותר מידי אנשים, הרי הטלפון
שלי מצלצל כמו חצוצרה. הפעם המספר היה מבולגריה. ומרגע זה כל יום לפחות פעם אחת
היו נכנסות שיחות מסרביה, רומניה וכד'. את כולן חסמתי כמובן אבל זה היה מטריד.
כנראה בגלל הסים של 019 (המספר שלי נשמר).
4- מעלות הבוקר אבל מרגיש יותר קר כמו מינוס 8. אין משקעים ויתחמם במשך
הבוקר עד מעלת צלסיוס אחת.
נסענו לבונקר שהפכו אותו לאקווריום מאד יפה ומרשים. "Haus des Meeres" = בית הים. מקום שמאד מתאים לילדים ואכן הגיעו לשם הרבה משפחות עם הרבה ילדים. לא נכנסנו לראות את האקווריום אלא שילמנו כדי
לטפס 197 מדרגות לקומה ששם היו פעם תותחי הנ"מ הנאציים וראינו את נוף העיר משם. היה נחמד.
הרבה מאד משפחות עם ילדים באו למוזיאון הזה.
אבי ואני החלטנו שאיתן חייב מזוודה חדשה המזוודה הישנה שלו, מלבד שנראת
שמרטוטית, מרעישה עם הגלגלים בצורה מביכה, לכן הלכנו לרחוב הקניות Mariahilfer Str (אמא אהבה להסתובב כאן). שם המחירים יותר שפויים מאשר במרכז העיר.
נכנסנו לחנות כלבו גדולה והינה מזוודות של סמסונייג משוכללות ויפות במחירים טובים.
איתן מצא מזוודה לטעמו וכולנו שמחים.
נכנסנו לחנות גבישי ואבני המינרלים הקבועה שאיתן תמיד קונה שם משהו. החנות לא
השתנתה והיא עדיין מיוחדת. גם הפעם איתן מצא גבישים לקנות לאוסף שלו.
הפעם אכלנו את הארוחה החמה של היום ב Schnitzelwirt
52 . השניצל כאן מאד טעים למרות שהינו בטעם שונה
לגמרי מהשניצל של אתמול ב Figelmuler וזה מעניין מאד.
חזרנו למלון 3 תחנות ברכבת התחתית . למרות 1- מעלות בחוץ היה פחות קר
מאשר אתמול.
אין מים חמים לשתות במלון וזה חסר. לכן אבי ואני יצאנו לקפה ב Rosenberger . בשעות אלו המסעדה כבר סגורה אבל בית קפה קטן
מתפקד נחמד ופשוט.
מחר ניקח את הרכב השכור ונמשיך מערבה.
