3.12.2022 יום שבת
איך אומרים שלום לבוקר טוב עם נוף של טבע כזה? נתגעגע.
 |
| שלום לעורב בצמרת העץ - כך היה גם לפני 4 שנים |
 |
| מכונית קפואה |
יום של נסיעה לשדה התעופה בוינה. עלינו על האוטוסטרדה A1 – נסיעה די משעממת יחסית לכבישים הצדדים איתם באנו. לאורך האוטוסטרדה יש מקומות מנוחה מוסדרים עם שירותים נקיים.
כפי שתכננו מראש עצרנו לארוחת צהרים במסעדה שלמדנו להכיר ב 2019 Bei WienLandzeit Steinhausl . מקום מיוחד ויפה. מאד נקי ומסודר. השירות עצמי, האזורים מחולקים לאיזור מרקים, איזור בשר, ירקות, שתייה, מתוקים וכדומה. לוקחים מה שרוצים והולכים עם מגש לקופה.
ראשית הלכתי לשירותים והדרך לשם הייתה יפה עם תערוכת ציורים.
אבי נשאר לשבת ליד השולחן לשמור על החפצים שלנו ואני לקחתי לי אוכל פשוט: כרעיים עוף עם אורז וקצת כרוב כבוש וצלחת מרק כתום. אח"כ אבי בחר לו אוכל אחר.
 |
| הקופאית שמחה להצטלם |
המרק היה יוצא מהכלל טעים. היה בו תבלין טעים. היה לי מאד טעים וממש נהנתי. לא הייתי נהנית כל כך לו ידעתי מה מצפה לי בהמשך.
 |
| מבט מהחלון לאוטוסטרדה |
משם המשכנו למקום החזרת הרכב בשדה התעופה (Avis). אבי אמר לאיש שקיבל אותנו על הנורה שדלוקה במכונית, האיש אמר שזה רגיל ושום דבר !!! זה ממש לא בסדר האדישות הזו ושנותנים מכונית עם בעיה כזו. כיצד אפשר לדעת כשיש באמת בעיה אמיתית?
אין הסעה מנקודת החזרת הרכב. טוב שלא ירד גשם. 7 דקות הליכה עם כל המזוודות. הגענו מאד מוקדם. מכיוון שעשינו צ'יק אין עוד אתמול בבוקר, הוצאת התוויות למזוודות במכונה האוטומטית היה ממש מהיר, אבל משום מה לאבי לא הודפס. דייל לקח אותנו לדלפק ומשם מהר מאד נשלחו המזוודות. הדייל בדלפק אמר שכדאי גם את הטרולי לשלוח. נכון שקיבלנו מייל שאומר שהטיסה מאד מלאה ולא יהיה מקום לכל תיקי היד. אז שלחתי את הטרולי שלי (דבר שמאד אצטער עליו).
עדיין לא ידענו בדיוק את מספר השער אלא רק את האיזור G. הרגשתי מאד עייפה ומותשת. אמרתי לאבי שאני לא מרגישה טוב מרוב עייפות (כך חשבתי) וחייבת לשים את הראש. קנינו צווארון מתנפח ונשכבתי על ספסלים שלא היה להם ידיות. אחרי מנוחה קצרה התיישבתי כי הרגשתי שאני חייבת לשירותים. הלכתי. כאן ציפתה לי הפתעה לא נעימה – התחלתי להקיא ולשלשל בצורה כזו שלא ידעתי מה לעשות קודם. הצלחתי לא ללכלך את הריצפה אבל לא הצלחתי להפסיק. הוצאתי הכל. כל מה שאכלתי ועוד. אבי הרגיש שלוקח לי הרבה זמן ושלח לי הודעת וואטסאפ "את בסדר?" עדכנתי אותו בתשובה בוואטסאפ. הוא ענה שיש לנו עוד שעה שלימה עד לתחילת הבורדינג. הוא התקרב לשירותים וחיכה לי בקרבת מקום.
הרגשתי קור בכל הגוף וכאילו אני רגע לפני עילפון. מחשבות של איך אני יכולה לעלות כך לטיסה? מה יהיה? נתקע בוינה? המזוודות כבר על המטוס. אבי הודיע לי שהוא יושב מול השירותים. יצאתי רגע אליו אבל מיד חזרתי לתא השירותים. מזל שמצאתי תא אחד פנוי. הרגשתי שקצת יותר רגוע לי ויצאתי.
נכנסנו לאזור השער והתישבתי מיד במושב הפנוי הראשון שראיתי. לאחר מספר דקות ואני אומרת לאבי שאני צריכה להקיא. הוא שלף מה CPAP שקית ניילון ונתן לי. הקאתי קצת. כולם רואים. בחורה ישראלית נחמדה ניגשה אלי לשאול האם אני רוצה כדור. לא תודה. מביך, אבל האמת לא היה איכפת לי מאף אחד וממה שקורה סביבי. אבי קם לזרוק את השקית. לשם כך חייב לצאת מהמתחם. ביקש רשות ויצא. איך שראה אותי החליט שאני יותר מידי חלשה ומעולפת ולא אצליח ללכת, לכן פנה לצוות ושאל האם אפשר לקבל עזרה, אמרו שכן בלי בעיה. ניגשה אלי דיילת דיברה איתי – אני חושבת שרצתה לראות את מצבי, לא קורונה, לא עומדת למות, לא עושה את עצמי. גרמנית דיברה איתי – אמרתי שאני חרשת ואבי לא מבין גרמנית, לא היה לי כוח לתקשר. עברה לדבר אנגלית עם אבי.
הביאו כיסא גלגלים התיישבתי עליו והיינו הראשונים על הטיסה. אני בקושי זוכרת כיצד התיישבתי במושב שלי ליד החלון. מיד נרדמתי/התעלפתי. לא זוכרת כלום מההמראה והטיסה עד שהתעוררתי. אבי סיפר שישראלים עשו בושות, אז לא נורא שפספסתי... כמובן שלא שתיתי ולא אכלתי. לא הייתי מעיזה בכל מקרה. התעוררתי כי הרגשתי שכדאי שאגיע לשירותים. לקח זמן עד שהבחור במעבר התארגן לקום וכשעמדתי במעבר לחשתי לאבי ש"בורח לי". אבי נראה כלא מבין או המום. מזל שתא אחד היה פנוי. מה זה "ברח" עד לגרב במגף הגיע. נאלצתי לפשוט את המכנסים ותחתונים. הרגשתי כמו ילדה בת שנתיים ש"בורח" לה. הכיור קטן מידי ובלתי אפשרי לשטוף את המכנסים. מצאתי עצמי בתחתונים בלי מכנסים. קשרתי למותניים את המעיל הקצר שעלי כך שהאחוריים מכוסים, אבל מה עם הקדימה? בינתיים הבחור ואבי הרגישו שעובר יותר מידי זמן ואני לא חוזרת. אבי הסתכל לכיוון השירותים וראה שאני מנופפת לו מתוך השירותים ומסמנת שיבוא. הגיע. אמרתי לו שיימצא שקית כדי שאשים בה את המכנסים והגרב. הלך לדיילת הסביר שיש מצב חירום ואולי יתנו גם שמיכה. מסתבר שמזה מספר שנים אין שמיכות בטיסות שלהם. הדיילת מצאה גליל שקיות שחור ונתנה שקית לאבי. בעצם זה שק נילון שחור גדול של אשפה. יצאתי מהתא כשאני מחזיקה את השקית מקדימה והגעתי למושב שלי ונרדמתי מיד. התעוררתי לקראת הנחיתה. כיצד אצא ככה מהמטוס? אילו היה לי את הטרולי שלי הייתי מיד לובשת מכנסים, אבל עכשיו אני בלי כלום. אמרתי לאבי שישיג לי עוד שק שחור. הלך לדיילת והביא. עם שבר של כוס פלסטיק, ממנה שתה קודם, חתכנו את התפר של השק. השחלתי את עצמי לתוכו וכך הייתי לבושה עם חצאית מקסי מניילון. החלטנו שבכל מקרה נרד אחרונים מהמטוס. בינתיים מישהו בא ושאל מי זו גברת שולמית גלייכמן. מסתבר שמי שעולה עם כיסא גלגלים לטיסה – אוטומטית מודעים למקום הנחיתה שצריך כיסא גלגלים. טוב מאד. התיישבתי על הכיסא והובלתי עד לרכב ההסעה החשמלי של נתב"ג. אבי התיישב לידי וחיכינו, כי הנהג חשב שעוד מישהו צריך לבוא. בינתיים צוות הדילים/ות וטייסים ירד וראה אותי ונופף לי עם חיוך... אף אחד לא הצטרף אלינו והוסענו דרך ביקורת הדרכונים. עברתי לכיסא גלגלים. בינתיים אבי הודיע לשי, אשר בא לאסוף אותנו, שלכל מקרה יביא איתו מכנסי טרנינג כי מה אם המזוודות חלילה לא יגיעו? עם כיסא הגלגלים הובילו אותי למסוע והינה שלושת התיקים כמעט קפצו אלינו, יופי. משם הובלתי לתאי השירותים. לקחתי את הטרולי והתארגנתי בשירותים. לא יאומן עד כמה היה כואב להוריד את השק ממני. השק נדבק לי לגוף וזה היה כמו פלסטר ענקי שדבוק לגוף. איייי. יצאתי לבושת מכנסיים. יצאתי מנתב"ג על הרגליים.
פגשנו את שי ונסענו לכפר יונה. שם התקלחתי והתארגנתי. החלפתי נעלים... – כל זה אחרי חצות. אפילו סיגל הייתה ערה והכינה לנו קפה, כולי הערכה על כך. הגענו הביתה בשעה 4:30 לפנות בוקר. בתשע צריך לקחת את ג'סי מהפנסיון.
מסקנה חשובה – תמיד לעלות לטיסה עם בגדים להחלפה, לא לוותר כי אין לדעת.
בדיעבד אני מאמינה שבמרק הכתום והטעים מאד שאכלתי בצהרי היום, היתה שמנת (חוסר מחשבה שלי על הרגישות ללקטוז) וזו הסיבה למצב שנקלעתי אליו.
